הריאליזם בציור : הריאליזם כהיפותזה בפילוסופיה ובציור

תקציר:
חוקר האמנות ארנסט גומבריך שאל מדוע במהלך ההיסטוריה היו צריכים להיווצר ריבוי של סגנונות באמנות ולא סגנון אחד. התשובה לכך הינה שסגנון אמנותי איננו נוצר בחלל ריק, אלא הוא תוצר של השפעות סביבתיות: תרבותיות, חברתיות, כלכליות, פוליטיות וכו'. באשר לסגנון הריאליסטי בציור, אנו עדים למינוחים מרובים אודות סגנון זה: ריאליזם היפר־ריאליסטי, ריאליזם צילומי, ריאליזם נטורליסטי, ריאליזם קונטמפלטיבי, ריאליזם סוציאליסטי, ריאליזם פלקטי וכו'. ריבוי המינוחים אודות הריאליזם מלמד אותנו שאין ריאליזם מסוג אחד, והשאלה הינה מהו הריאליזם בציור? מטרתו של הריאליזם המימטי (מימזיס מלשון חיקוי) הינה לייצג את המציאות בשפת הציור במקסימום של דומות. לכאורה הוא בא להתחרות עם הצילום. הפלא ופלא, כאשר אנו מציגים דיוקן מצולם ואת אותו הדיוקן מצויר באופן ריאליסטי, רוב הצופים בדיוקן טוענים שהציור דומה יותר למציאות מאשר הצילום. זה נשמע פרדוקסלי, שהרי הצילום מייצג את המציאות במקסימום של דיוק, ואילו הציור מייצג אילוזיה חלקית את המציאות. התשובה לכך כנראה הינה שהצופה משלים את החסר בראותו את הציור, וחווה אמפתיה של דומות גבוהה יותר מן הצילום הקר, המנוכר והפלקטי. בספרי הריאליזם בציור, הריאליזם כהיפותזה בפילוסופיה ובציור, אני מציג ארבעה ארכיטיפים של ציור ריאליסטי בהקבלה למקורות הראייה שיש באמתחתנו: העין הצופה בתופעות המציאות, המוח המפרש ומארגן את תופעות המציאות, היד המציירת את המציאות באופן התהוותי והאינטגרציה ביניהם. בהקבלה לכך, אני מציג ארבעה ארכיטיפים ריאליסטיים: ריאליזם אימפרסיוניסטי (העין), ריאליזם סטרוקטורלי (המוח), ריאליזם אקספרסיבי (היד) וריאליזם מדעי אשר מטרתו לייצג את המציאות ברזולוציה מקסימלית של איזון אסתטי. טענתי הינה שיתר סגנונות הריאליזם במהלך תולדות האמנות הם תרכובות היברידיות של ארבעת הארכיטיפים הללו. -- מהכריכה האחורית

עותקים