הציונות הדתית - מאין ולאן

תקציר:
מטרתה של המסה להצביע על שורה של תהליכי עומק שהתרחשו במחנה הציוני הדתי. במשך שנים רבות הייתה הציונות הדתית תנועה של איזונים עדינים. המאבקים והוויכוחים הפנימיים הדגישו צדדים שונים בתנועה, שבסופו של דבר פעלו זה בצד זה. חיכוכים בין ציוני ארץ ישראל אקטיביסטים לבין תומכי הצעת אוגנדה (רוב אנשי "המזרחי"), בין המזרחי לבין הפועל המזרחי, בין אנשי הראי"ה קוק לבין הציונים הדתיים המזוהים, ועוד ועוד; חיכוכים בין חיים נורמליים לאידאולוגיים, בין הפנמה להחצנה, בין הפעולה בהווה לבין הפרשנות המשיחית, בין הרבנים לבין הפוליטיקאים, בין ה"צעירים" לבין ותיקי התנועה ועוד ועוד. החיכוכים הללו היו חריפים אך בסופו של דבר יצרו את הגוון המיוחד של הציונות הדתית. התנועה חיה על האיזון. והנה האיזון הזה התערער והתפרק בעשורים האחרונים. אני טוען במסה זו, שהתפרקות האיזונים התרחשה בשל גורמים אחדים: (א) עליית מעמד הרבנים, שהחלה לאחר מלחמת ששת הימים והגיעה לשיאה בימי "גוש אמונים", והמתח שבינו לבין הפוליטיקה והאתוס הציוני הדתי האוטונומי. בעקבות כך גם התעצמות השמרנות הדתית הלאומית. (ב) אי היכולת להשתחרר מתפיסת הנחיתות הדתית כלפי העולם החרדי כנושאי התורה. כך מוסבר הפרדוקס של מסירות הנפש של צעירי התנועה בד בבד עם תמיכת חלק מנציגיהם בהשתמטות החרדים מהשירות הצבאי. (ג) איבוד התדמית של האחדות הלאומית והדתית בעקבות איבוד המזרחיים. הופעת ש"ס ניקזה את רגשות התסכול של המזרחיים מהמטרייה החברתית והפוליטית של הציונות הדתית. (ד) שינוי האוריינטציה הפוליטית. התנועה תמיד כללה גוונים שונים, אולם הכיוון הדומיננטי שלה היה המרכז הפוליטי. השותפות רבת השנים עם תנועת העבודה, התגייסות של רוב הדתיים ל"הגנה" ולא למחתרות וכן הלאה. הכיוון השתנה, ומשנות השבעים הפך להיות ימין. המרכז אפשר שותפות פעולה פוליטית רחבה בעוד שהימין הפך את התנועה למצומצמת מבחינת שיתופי הפעולה עם השלטון והמעורבות בו. אפשר לנתח באזמל דק את כישלון השותפות בממשלת רבין האחרונה שבסופה נרצח, אולם העובדה היא שהציבור הדתי לאומי בחלקו הגדול לא רצה בשותפות בשלטון המרכז-שמאל, והאידאל הציוני הדתי של השותפות בחברה ובהנהגתה קרס. המסה מתמודדת עם קריסת האיזונים ומציעה דרכים לעמוד באתגר זה. -- מאתר ההוצאה

עותקים