המחאה המזרחית בוואדי סאליב : האירועים והשפעתם עד לפנתרים השחורים

תקציר:
קיץ 1959 היה סוער בחיפה ולאורכה ולרוחבה של הארץ כולה. המחאה העדתית שפרצה בוואדי סאליב ב-8 ביולי, לאחר ירי שוטר ביהודי ממוצא מרוקאי, הציתה את האווירה הטעונה בשכונה החיפאית הישנה מרובת המדרגות והסמטאות הצרות. דוד בן הרוש, תושב השכונה שפעל למען תושביה חודשים קודם לכן, לקח את הנהגת האירועים לידיו. יידויי האבנים, המבנים והרכבים ההרוסים והשרופים, השוטרים והמפגינים הפצועים – אלה ועוד העידו על עוצמתה של המחאה העדתית בחיפה, במגדל העמק ובבאר שבע. ניסיונות הרגעה מצדם של שוטרים מיתנו במשהו את גובה הלהבות. הממשלה הקימה ועדת חקירה והטילה על המשטרה להפסיק את האירועים. היא ניסתה לצפות היכן יפרצו אירועים נוספים, ובמפנה החודשים יולי-אוגוסט הם פרצו שוב בחיפה. המהומות היו קשות – שוטרים ומפגינים אלה מול אלה. אבנים וחפצים כבדים הושלכו ברחובות ומהגגות לעבר השוטרים שהגיבו במעצרים ובשימוש באלותיהם. בן הרוש נעצר ונכלא לאחר שירה כדור מאקדחו כששוטרים הגיעו אל הדירה אשר בה שהה. הוא התמודד בבחירות לכנסת וכשל, אבל זכרו ופועלו לא נשכחו. המחאה החברתית אשר אותה הוביל הייתה לאירוע מכונן בתולדות המדינה והחברה הישראלית. השפעות המחאה ניכרו לאורך שנות ה-60 ועד לימי הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70; הן ניכרו בתקוות לשינויים שנמשכו זמן רב או שלא התממשו כלל; הן ניכרו גם בפינוי הבתים הרעועים הראשונים בשכונה ועד להתחדשותה רק לאחרונה. ספרו של איתי נגרי מספר את סיפורה של מחאת ואדי סאליב – מחאה חברתית-מזרחית שהחלה בשכונה אחת בחיפה והפכה להיות רעידת אדמה עדתית-חברתית שהשאירה את חותמה על החברה הישראלית כולה. הבנת סיפורה של המחאה והשפעותיה מהווה נקודת מפתח להבנתם של המפגש, המאבק והשילוב בין "מזרחיים" ל"אשכנזים" בישראל.

עותקים